הדברים הבאים לחלקכם/ן יהיו מובנים ומעצבנים מאוד, לאחרים יעשו שכל, וחלק כנראה לא יבינו על מה אני מדבר.
כך או כך חשוב לי להביא את הדברים ולשים אותם על השולחן למען מי שמחפש את השינוי.
חשוב לי לציין, למען האגו האישי שלי, שבדברים שאני מביא פה אני מכליל גם את עצמי באופנים מסוימים.
לכולנו יש רצון להיפגש. המילה לפגוש שזורה המון בשיח הרוחני והטיפולי. יש המון שימוש במושגים כמו: נשמות תאומות, לב אל לב, מעגל הקשבה ועוד מושגים שונים, שמרובם משתמע שיח אמיתי בין שתי ישויות שבאמת מתקשרות ביניהן.
לרוב, במציאות החיים, האמת הזו לא קיימת ובפועל נוצר מפגש של בובות על חוטים, שמופעלות ע"י הפחדים וההגנות שלנו. זה אפילו קצת מצחיק כשחושבים על זה.
אנחנו מנסים לתקשר וליצור שיח אמיתי, אבל בפועל אנחנו בכלל לא מדברים מהישות, אלא מהבובה על החוטים שנוצרה סביב הישות האותנטית שלנו.
כשהתחלתי להבין את האשליה הזו, זה כאילו שווילון דק של ערפל הוסר. מה שנשאר זו ההבנה, שכמעט בכל הרבדים של האוכלוסייה החל משיח חברים, סדנאות ובוודאי שבארגונים גדולים ועד לממשלה, נוצרה אנושות שמנוהלת על ידי בובות על חוטים. ואם כך אז מה הפלא שהעולם נראה כך בכאוס שהוא נמצא?
זה קצת מזכיר את הסיפור על בבילון וקללת השפות שהטיל עליהם אלוהים כשהתקרבו יותר מדי לשמיים במגדל שבנו.
למה אני מתכוון בבובות על חוטים ושיח של ליצנים במחזה?
רובנו ככולנו משדרים לעולם את הבובה, הדמות שיצרנו מתוך הגדילה שלנו על כדור הארץ בסביבה אנושית, חייתית, כאוטית ופוגענית.
מכיוון שאני בן אדם של מספרים, הדוגמה הטובה שעובדת לי היא משוואות. בתהליך הגדילה שלנו השריון או האגו או הבובה אוספת מלא נתונים. חלקם ממש מגינים עלינו כמו: תנור חם=כוויה כואבת, וחלקם בצד הרגשי יתפתחו למשוואות שונות שבשפה הרוחנית נקראות אמונות מגבילות, חסימות, תקיעויות, טריגרים, השלכות וכו'..
וכך הבובה/דמות שאנחנו, גדלה ומתפתחת עם השנים ואוספת מלא משוואות, שמאפשרות לה לשרוד את החיים האנושיים. הדמות מתגבשת ומתגבשת ומחפשת כל הזמן ליצור אזורים בטוחים או לחלופין אזורי נוחות, שבסופו של דבר יכלאו אותה שם.
עכשיו נסו לדמיין את הדמות שנוצרה מתהלכת בעולם. בכל רגע נתון אלפי משוואות מחשבות את עצמן לדעת, על מנת שנרגיש בטוחים ומוגנים בתפיסה הסובייקטיבית שלנו, והמנגנון הזה כל הזמן משתכלל במטרה להגן עלינו, על הישות שבפנים. ככל שהמנגנון משוכלל, כך הנתק מהישות הפנימית מתחזק. עד למצב שאנחנו מאמינים שהדמות שנוצרה היא הישות האמיתית שלנו, והמהות האמיתית שלנו נשכחה בתהומות הכאב והפגיעה.
ופה מגיע הקטע שגורם לי להתגלגל מצחוק לפעמים, על אף הכאב הגדול שמגיע עם ההבנה הזו.
אני מוצא את עצמי יושב לפעמים בסדנאות או מעגלי חברים ומבין שמתנהל שיח בין בובות על חוטים (כאמור אני בתוך זה גם).
יש שיח, אבל השיח מנוהל ממקום של משוואות שמגיבות למשוואות של מישהו אחר. כל משוואה מנסה להוכיח למה היא צודקת, על פי הניסיון המשוואתי שלה שהוביל לכך וכך דברים, ומכאן הבלגן חוגג. התנצחויות, קורבנות, העלבות, האשמות, תככנות ומניפולטיביות.
כולם רוצים הארה בזמן שאצלם בפנים חשוך. הבובה, ממה שהיא למדה, מרגישה שהיא מלאת חכמה ומוארת. המנגנונים האלה הם אכן מאד חכמים, אבל זו למעשה הסוואה מתוחכמת מאין כמוה.
איך ניתן לבנות קהילה אנושית בריאה בזמן שבובות, שנבנו על בסיס פחד וכאב, מובילות אותה ומנסות לבנות קהילה שמושתת על הניסיון חיים הכואב שלהן? מה שמתקבל זה פירוד וחוסר אמון, שהם הבסיס וכר פורה למנהיגים/בובות (שגורמים נוספים הביאו אותם גם להיות מושחתות) לנצל את המצב לטובתם באמתלה של מנהיגות, כשבפועל הם רק מנציחים את הסבל והמצב ההישרדותי לתועלתם האישית.
אבל בואו נעזוב את מעגל השלטון, ונחזור למעגלים בחיים שלנו.
נמצא את עצמנו שואלים את השאלה, אז איך מתקשרים באמת ישות לישות ולא בובה לבובה? תקשורת נקיה ואמיתית ביום יום בין חברים/בני זוג/סדנאות התפתחות וכו'?
איך ניתן לשוחח באמת, מבלי להיגרר לשיח של טריגרים, תגובתיות וחשיבה בובתית משוואתית וביקורתית כלפינו פנימה וכלפי העולם והא.נשים מסביבנו?
ובכן, כפי שמפעיל הבובות בסוף ההצגה מניח את הבובה על חוטים שלו בארגז ויושב לנוח ולאכול ופוגש את המציאות, כך גם עלינו לעשות. בעזרת כלים שונים, להניח לבובה הפנימית שלנו, ולצלול אל מעמקי המשוואות. לראשיתן ותחילתן של היווצרותן של אותן פגיעות ומקרים, שטלטלו את ישותנו הרכה. ושם במקור להתחיל לבנות את עצמנו מחדש עם חיבור בריא בין הישות למנגנונים, שאמורים לשרת אותה ולא לכלוא אותה.
אחת הדרכים המדהימות שיש כדי להגיע למקור וגם באמת להיפגש, כישויות ולא כבובות, היא דרך הפגיעות והחשיפה.
כמו שקורה בסדנאות רבות של כמה ימים. בסוף הסדנה אנחנו מרגישים קרבה אמיתית למי שעבר אתנו את המסע.
וזה למה? מה קרה שם בתהליך? האם זה מנחה מהולל או משהו פשוט יותר ונגיש שדורש קצת אומץ?
מה שקורה בסדנאות זה, שבמרחב בטוח ומוחזק אנו מאפשרים לעצמנו להיחשף. אנו מאפשרים לישות לצאת ולהציץ, מעבר לדמות הבובה שבנינו ולהביא את הפגיעות הרכה והביישנית שלה. כשכמה א.נשים עושים זאת נוצר חיבור אמיץ וכנה בין ישויות.
העניין הוא, שמהלך כזה מנוגד לכל מנגנון משוואתי שקיים בבובה בצורה קשה. זה גורם לקצרים במערכת עד כדי סגירות לפעמים והתנתקות. פה במקום הזה נדרש מהישות להעז ולקפוץ מ"הצוק" אל מעבר למשוואות שמסמנות סכנה, לצאת מאזור הנוחות ולגדול אל מרחבים חדשים.
ישנן שיטות שונות ומגוונות לעבודה מהסוג הזה, אני כמובן ממליץ על הדרך שלי שאותה מצאתי כעובדת ואפקטיבית מאוד ברוב המקרים.
את העבודה הזו אני עושה בקליניקה, בקורסים שאני מעביר וגם כחלק מבניית מערך התוכן בהתכנסויות שאני יוצר.
