שאלת השאלות
מי אנחנו? מה אנחנו עושים? פה ולמה? ומה הקשר לבודהיזם וטנטרה?
תשובות לשאלות הללו יש בוודאי כמספר האנשים בעולם כפול מספר הגלגולים שחיו פה בכדור הארץ.
ואני בטח לא מנסה לתת לכך תשובה וביני לבין עצמי גם אין לי תשובה.
מה שיותר מסקרן אותי זה למה נשאלו השאלות הללו? מתוך מה? מה גרם לנשמות הראשונות שבאו לפה וגם לנו לשאול את השאלות הללו ללא הרף, לחפש תשובה באובססיביות ואחיזה עד כדי אלימות הרג ומעשי שנאה שחוצים גבולות ועמים?
מה שיותר מסקרן אותי ושאותו אני חוקר ומעביר הלאה, זה איך להירגע בתוך הכאוס, איך למצוא את עין הסערה ולשבת שם בבטחה וברוגע.
על אף תחושת הביטחון המדומה שאנו מנסים לייצר לנו כל רגע ורגע וחלקנו באמת חשים בטוחים במרחב שבנינו לעצמנו, אין אנו שונים בעיני מאותן נשמות שהגיעו הנה בהתחלה, ואם נדמיין לרגע את המקום שהגיעו אליו, ולא משנה באיזו תיאוריה\דת תבחרו לרוב מדובר על סביבה ראשונית ופראית, בטח בלי אינטרנט ויכולת להשיג ידע, סביבה שבה לא היה להם שום כוח כמעט והכל מסביבם איים להפסיק את קיומם, טורפים שונים, הטבע המשתנה ללא הרף ואף בני מינם שראו בהם לפעמים אויבים.
האם משהו השתנה מאז, האם אנחנו חיים ביותר ידיעה ובטחון באמת, בעיני לא התקדמנו הרבה באמת, ברובנו עדין מקננות הסיבות לשאלות הללו, ושתיין מהן קדומות כל כך שאני מגדיר אותן ראשוניות והישרדותיות.
האחת היא פחד מהלא נודע וסיום הקיום שנובעת משינוי לא ידוע תמידי וקיצוני, והשנייה היא חרדת נטישה תמידית שאם אצטט אחד מחברי "מתחילה בכעס שלנו על אלוהים שנטש אותנו"[או לפחות כך אנו מאמינים].
בספר מאוד אהוב עליי של פמה צ'ודרון "כשהדברים מתפרקים" טמונה ההבנה שמתמצת את מה שאני חוקר לומד מעביר ומתמודד אתו כמו כולם : ""הדבר הכי בטוח ויציב בעולם הוא ההבנה ששום דבר אינו יציב ובטוח וכל רגע השטיח יכול להמשך מתחת לרגלינו, שם בהבנה הזו, ברגע הזה טמון השקט, שם נמצאת עין הסערה.
במסע האישי שלי לפירוק השריון שבניתי לעצמי, ובחומות שבניתי לבנה אחרי לבנה, פגיעה אחרי פגיעה, התמודדתי עם הכאבים והפגיעות והסיבות לכאבים, ומה שיותר חשוב זה שראיתי מה יושב שם מתחת ומניע אותי שוב ושוב לחפש שריון חזק יותר ולהגן מחדש על המקום שנראה לי כל כך פגיע ושהדבר המתבקש מתוך הפגיעות היה לייצר בטחון ואמונה שיש לי שליטה בחיי.
מתוך הגילוי של המקום המניע הזה[הפחד] הגיעה ההבנה שאין בעצם מקום כזה[שהוא תמיד יציב] ומתוך ההבנה והקבלה[של הכאוס] נפתח המרחב לאפשרות שאפשר להרפות לרגע מהחיפוש המתמיד אחרי הביטחון ולהתחיל להירגע ולהתרווח בתוך הכאוס התמידי שאופף אותנו.
שלא נתבלבל, ההבנה הזו אינה הופכת אותנו לחסרי רגשות ואדישים כלפי העולם, להפך המרחב שנוצר וגדל עם התהליך הזה הוא מרחב של חמלה אהבה ורגיעה.
אז למה ואיך כל זה קשור לבודהיזם וטנטרה?
זה קשור ולא קשור, בודהיזם וטנטרה הן בסך הכל דרכים להגיע אל ההוויה הרגועה הזו, ישנן כמובן עוד דרכים שהרי "כל הדרכים מובילות לרומא".
אבל בכל זאת, מה כן קשור?
בתמצית של הבודהיזם והטנטרה יש שאיפה תמידית להגיע אל ההוויה הנכספת הזו, שתי הדרכים הללו אינן מייפות את הדברים ואינן מבטיחות מקסמי שווא, להולכים בדרכי הבודהיזם והטנטרה מובטחת התבוננות רחבה בפחדים ובצדדים האפלים השוכנים בתוכנו, באותן מפלצות ודרקונים יורקי אש ורגשות השוכנים במעמקי האדמה שאנו, וגם חיבור לרוח העליונה ולשמיים הכחולים.
תרגול מתמיד בדרך הבודהיזם והטנטרה מאפשר לאט לאט להסיר את השריון, התרגול מאפשר לפחדים לנשור, לכאבים להתמוסס, לפצעים להירפא, ומתוך השחרור של כל האנרגיה העודפת הזו מתאפשרת כניסה לאנרגיה חדשה של חיים רגועים ומהנים.
וזה תמיד מזכיר לי את המשל/אגדה על הנזיר המתלמד שהגיע למאסטר של המנזר לשיחה שכה חיכה לה, וכשהגיע התחיל ישר לשאול מלא שאלות שכן זמנו קצר ועליו להפיק את המרב מפגישתו הקצרה עם המאסטר.
והמאסטר בתגובה לשאלות החל למזוג תה לנזיר הצעיר ולא הפסיק גם כשהתה גלש וגלש מהשולחן לרצפה עד שהנזיר הצעיר שאל אותו למה הוא לא מפסיק למזוג שכן חבל על התה והלכלוך שנוצר... והמאסטר השיב לו : רק שתרוקן את ספל המחשבה שלך אוכל למזוג לך תשובות...
אז אני לא מאסטר ואין לי את התשובות בשבילכם, אבל אני כן מזמין אתכם/ן לבוא ולרוקן את הספל, לשחרר את כל הכאבים, לרפא את הפצעים, אני מזמין אתכם/ן לתהליך שיאפשר מקום למרחב חדש בתוככם לצמוח, כי שם בתוך המרחב הזה תוכלו אתם להיות המאסטרים של עצמכם ולהירגע בתוך האין תשובה, להירגע באין הסערה, כי רק כשתהיו שם תוכלו לפעול[אם תרצו] בעולם הזה באמת ממקום רגוע ונקי, מקום שמביא חמלה וריפוי לעצמכם ולעולם.
אני מזמין אותכם/ן להכיר דרכים מרתקות ומתגמלות לעשות שלום עם עצמכם ולהגיע אל האיחוד המקודש שאתם/ן.
