אומנות אי האחיזה

אנשים שואלים אותי איך אני חי ככה שדברים לא מטלטלים אותי, איך אני מתפקד ברמה גבוהה ומצליח לשמור על יציבות אישית וגם עסקית מבלי לצאת מאיזון?
מהצד זה נראה שדברים לא נוגעים בי או מסעירים אותי, לחלק זה נראה שאני חי עם לב סגור או לא מרגיש כאב.
מי שמכיר אותי לעומק ואת המסע שעברתי מבין שאני חי כמעט ללא אחיזה מול דברים שאני עלול להפסיד, בין עם זה קשר רגשי או משהו חומרי כמו כסף ועסקים.
זה לא אומר שאני לא מרגיש כאב, להפך אני מרגיש אותו טוב, אולם אני לא נאחז בו או משליך אותו על הסביבה ונותן לכאב לנהל אותי.
 
סיפור קצר על הרקע שהביא אותי לתרגול המיוחד הזה:
לפני כמה שנים הייתה לי בת זוג שנפגעתי ממנה ונפרדה ממני, בפרידה הזו חוויתי כאבים עצומים והתרסקות נפשית קשה שלא הייתה שוות ערך ופרופורציונלית לפגיעה ולפרידה עצמה.
למזלי הרב הייתי מוקף בחברים ומורים שתמכו בי ונתנו לי כלים ומראות מבלי לוותר לי או לייפות את המציאות הפנימית הפגועה שלי.
מתוך החלטה מודעת לצלול אל תהומות הכאב, וחמוש בחברים וחברות לדרך, יצאתי לפגוש את השדים שלי שניהלו את חיי. במסע הזה פגשתי את המושג שנקרא קו הכאב. קו הכאב זה קו המחבר בין כל הדמויות שהם אני, על ציר הזמן מיום היוולדי, וכל דמות כזו בפרק זמן אחר חטפה פגיעה דומה במהותה לאופי המרכזי של קו הכאב הייחודי הזה.
יש שלב בחיים שפגיעה בגיל מסוים גורמת לקו הכאב להידלק לכל אורכו, מהפגיעה הנוכחית ואחורה עד לפגיעה הראשונית.
כשדבר כזה קורה {כמו שקרה לי עם הבת זוג} בבת אחת כל הפגיעות, בכל הדמויות על ציר הזמן של קו הכאב, מתחילות לכאוב ולרטוט בעוצמה גבוהה ויוצרות סבל אדיר ותהומות עמוקים שלרובנו קשה להכיל ולהתמודד.
לרוב במצבים קשים כאלו אנחנו נחפש מזור ורפואה שבעצם תעזור לנו להתמודד ולקבל שליטה בחזרה על חיינו, מעטים יבחרו לצלול אל התהומות הללו ולהתמודד באמת עם ה-לבדות המבהילה שנמצאת שם.
 
התמונה שעולה לי כשאני נזכר ברגעים הללו שהחלטתי לצלול פנימה, היא התמונה מתוך הסרט "שר הטבעות", והסצנה שהם בלית ברירה נכנסים לתוך הר הגמדים ובמעבר הצר מעל התהום, שם, גאנדלף עומד ועוצר את המפלצת האימתנית לבדו, ואז שהוא כמעט מנצח והמפלצת נופלת היא מושכת אותו אתה אל מעמקי התהום, ויש את השניה הזו שהוא נאחז בסלע ונפרד מחבריו ובמודע משחרר אחיזה וצולל אחרי המפלצת תוך כדי שהוא נלחם בה ומנצח בסופו של דבר.
כשהוא יוצא מההר ופוגש את חבריו מחדש שערו מלבין והפחד נעלם ממנו כליל.
 
בעיני, כל אחד מאתנו חייב לפגוש את מעמקי קו הכאב עד לתחילתו.
ומה היא תחילתו בכלל?
ישנם קווי כאב רבים, אך האימתני שביניהם וזה שמנהל את רובנו ואת העולם כולו בעיני, הוא קו הכאב שמקושר לחוויות נטישה.
באחד מרגעי השבר התקשרתי לאחד מחברי, שאני מחשיב לאחד מהמורים שלי בדרך, ושיתפתי אותו בכאב הנטישה שאני מרגיש והאשמתי את בת זוגי שנטשה. יחד אתו הלכנו לאורך קו הכאב וראינו את הנטישות המוקדמות יותר שחוויתי וגם את הנטישות שאני נטשתי את עצמי, ואז התחלתי להבין את עומק התהום ועומק ההשלכות שעשיתי.
ואז הוא שאל אותי את השאלה הבאה ושלח אותי עמוק יותר לתחתית התהום ולמעין שבליבו,
הוא אמר לי שאם אני באמת רוצה לגעת בשורש, עלי להתמודד עם הנטישה הראשונית שהיא הנטישה שאנו חווים מול האלוהים [או איך שתקראו לאיכות שאיננו מבינים ויכולים לתפוס בתודעתנו המוגבלת].
הנטישה הראשונית שאנו חווים, היא הנטישה שמתרחשת בזמן שאנו מגיעים לעולם המוזר שלנו. היא הבסיס לכל הפחדים ההישרדותיים שלנו ועליה מצטברות כל שאר חוויות הפגיעה והנטישה, מהנטישה הזו גם מתחיל מחול ההיצמדות וההיאחזות לכל מה שמסמל לנו תחושת ביטחון.
 
אותה תחושת ביטחון שאנחנו מנסים לייצר כל חיינו היא הבסיס והמקור לכל הסבל, ההיאחזות בתחושת הביטחון והדברים שמסמלים לנו אותה, ממש מנהלת אותנו מבפנים וגורמת לנו לבחור בדברים שלא ממש משרתים את החופש שלנו, אבל בהחלט משרתים את תחושת הביטחון המזויפת.
כשאנחנו תלויים בביטחון המזויף הזה, כל פגיעה קטנה מערערת לנו את מרקם החיים, וכאשר קו הכאב נדלק זה לוחץ באופן בלתי נסבל על כל הווייתנו והיכולת שלנו לראות בבהירות מתפרקת מהותית.
 
פמה צ'ודרון בספרה מעורר ההשראה ואחד החשובים בעיני שנכתבו "כשהדברים מתפרקים", מסבירה שהמקום הכי בטוח להיות בו זה ההבנה ששום דבר אינו בטוח והדברים מתפרקים כל הזמן ממילא.
בעזרת חברי וחברותי ובעזרת הספר הזה הצלחתי לצלול ולהתמודד עם ה-לבד ולהסתכל לו בלבן של העיניים ואף להתיידד אתו, ומאז אני מתרגל את אומנות אי האחיזה וחיי נראים ומרגישים אחרת לגמרי.
 
אין זה אומר שאני לא מרגיש כאב ושלא עצוב לי כשאני נפרד מבת זוג או משהו חומרי. אני מרגיש וכואב, אך מסוגל להתבונן על זה ולא להקשר או להשליך את זה על הסביבה.
האם אני "מואר"? האם חיי דבש? האם יש לי רוגע ושלווה רוחנית? ממש לא.
יש סביב הרבה בלגן וכאב, העולם לא השתנה.
מה שהשתנה זה היכולת שלי להתמודד, להתבונן ולשחרר מבלי להיתקע או להיאחז.
התרגול אינו נפסק, אך הדרך נהייתה קלה וכיפית ברמות ורבדים שלא הכרתי קודם.
 
היכולת להיות לבד ובשלום עם זה, משפיעה עמוקות על היכולת להיות בזוגיות בריאה, ותורמת רבות לכל הקשרים ומערכות היחסים שיש לנו מכל סוג שהוא.
 
אני מזמין אותך להצטרף למשפחת מסעות הלב.
לבוא ולחוות את העוצמה של המסעות השונים שאני מעביר, בין אם זה בתהליך אישי, סדנאות, קורסים או בכנסים הייחודיים לטנטרה ואינטימיות.
 
באהבה ועונג רב :-)
דוד כהן צדק