גנבי ורוכלי האמונות

האם ייתכן שאמונה חזקה היא בעצם חוסר אמונה חזקה?
האם יש קשר הדוק בין אמונה למצב הישרדותי?
מה נהיה בלי האמונה שלנו?
האם אתם באמת מוכנים לבחון את הבסיס של שורש האמונות שלכם/ן?
[רשום בלשון זכר, אך פונה לכל המגדרים]
 
בתוך המסע שאני עובר עם עצמי ועם קבוצות ויחידים להסרת השריון והיגמלות מדפוסים ותלותיות מזיקה, אני מגלה כל פעם דברים מרתקים.
לא פעם אני מתבונן בא.נשים עם אמונות חזקות (גם שלי). לפעמים האמונה כל-כך חזקה שהיא מעוורת, וא.נשים אף מוכנים לרמוס ולהרוג את האחר רגשית וגם פיסית כדי להוכיח את אמונתם.
לפעמים יקראו לאנשים כאלו פאנטים או אדוקים, הם יקראו לעצמם מאמינים, והשאלות שרצות לי הן:
מה מסתתר מאחורי הצורך העז להאמין, ויותר מכך, למה להילחם על כך? או - מה קורה כשאנו מנסים להפסיק להסביר את קיומנו?

זה נכון שקל להתבונן על הקיצוניים שביננו, אולם אני מאמין שהסיבה לחיפוש אמונה, שתכף אגיע אליה, קיימת בכל אחד מאתנו ומנהלת אותנו באופן שונה.
למען הסר ספק, אמונה קיצונית והניסיון לשכנע אחרים באמונתנו אינם נחלתם הבלעדית של דתות היהדות/נצרות/אסלם, זה קיים בכל תרבות, דת ורובד אנושי מכל סוג.
 
אנסה להסביר איך אני רואה את השתלשלות הדברים, ואיך ומתי נבנה מערך אמונות השורש שלנו:
כשנשמה מגיעה לעולם ומתיישבת בגוף, מתחילים להתרחש תהליכים בלתי פוסקים, שבהם המהות שלנו מנסה דרך ה"מחשב המרכזי" להבין מה הולך פה לעזאזל, ואיך אני שורד ופועל בתוך הכאוס הזה?
"המחשב המרכזי" / "המיינד" / או "השריון" יתחיל באיסוף נתונים על תהליכים פיסיים ורגשיים, יסיק את המסקנות שלו וכך תבנה דמותנו, שמוקרנת החוצה. כתבתי על זה בהרחבה במאמר הקודם שלי 'בובות על חוטים'
(קישור: https://www.masaot-halev.co.il/content.aspx?id=2139).
אולם בתהליך האיסוף הסיזיפי הזה יש נקודה עיוורת, של"מחשב המרכזי" יש קושי שם. על הנקודה הזו, בתהליך הקטן אך מאוד משמעותי הזה, תקבע מערכת האמונות של אותה נשמה, ואותה נקודה בדיוק היא גם המקום שממנו מנסים ומצליחים לשלוט על חלקנו באמצעות הפחדה שיטתית, שמתיישבת בול על הנקודה העיוורת שה"מחשב המרכזי" אינו מסוגל להתמודד.
הנקודה הזו היא הנקודה שבה אין מסקנות ותוצאות, אין היגיון באמת, שם הרוח מתחילה לפרוח ושם היא גם נלכדת בציפורני הדת והאמונה המדומה.
 
כדי להבין את הנקודה הקריטית הזו תצטרכו להעמיק ולהתרכז לכמה רגעים בדברים הבאים:
דמיינו לעצמכם את נשמתכם וה"מחשב המרכזי" צועדים במסעות החיים ומגיעים לצוק, ולא משנה כמה תתעלמו מהצוק הוא תמיד יגיע מתי שהוא וכדי להמשיך במסע לא תהיה לכם ברירה אלא לקפוץ אל הלא נודע. כדי לקפוץ יהיה על "המחשב המרכזי" לספק תשובה ללמה יש הגיון בקפיצה הזאת, מה הנימוקים ובמי אנחנו בוטחים וסומכים בזמן השהייה באוויר לפני הנחיתה על הקרקע החדשה?
השלב הזה של ה"קפיצה" חוזר על עצמו המון פעמים במהלך החיים מגיל אפס כמעט, בכל פעם שנדרש לקבל החלטה לפני משהו שאנחנו לפעמים רק משערים את התוצאה שלו ולפעמים גם זה לא ידוע.
בשלב הזה "המחשב המרכזי" נתקע ואינו יכול לתת מענה, מכיוון שהוא עסוק רק בחישובים ותוצאות, ומהלך כזה הוא מעבר לבינתו, מכיוון שזה שלב אנרגטי טהור, שבו בעצם נבנית ומתעצבת ה"אמונה". שלב שבו הנשמה נשארת "לבדה" בלי ליווי של ה"מחשב המרכזי". זה השלב הפגיע, שבו לרוב הנשמה נחטפת ואמונת כזב עלולה להישתל בתום לב על ידנו או בזדון על ידי גורמים אינטרסנטים.
נחזור רגע לדימיון, שני השותפים למסע צועדים ומגיעים לצוק, "המחשב המרכזי" נשאר על שפת הצוק ואילו הנשמה קופצת לנפילה חופשית, קצת לפני ובזמן הנפילה החופשית יתחילו הפחדים לעלות והנשמה תחפש אחיזה בתוך הדבר הכאוטי הזה שנקרא החיים. בזמן ההחלטה לקפוץ, "המחשב המרכזי" בניסיונות אחרונים להבין את המצב יציע הסברים ואמונות שונות כדי לאזן ולהסביר הגיונית את המצב והסיבה שבגינה קפצנו וגם לפעמים נחתנו לא טוב, ושם יגיע החלק של האשמה וההפחדה שקיימת בדתות שונות שמגיעה עם עונשים.
השלב הזה בקפיצה, שבו המהות שלנו מסתכלת ימינה ושמאלה והיא צריכה לבחור במה להאמין, שזה:
או במה שה"מחשב המרכזי" יגיד לה, או לסמוך על עצמה ועל עצמה בלבד שמה שיקרה הוא לטובתה.
אם המהות שלנו תפנה אל הפתרונות שה"מחשב המרכזי" יציע, טובים והגיוניים ו"דתיים" וטהורים" ככל שיהיו, המהות שלנו תהיה תמיד תלויה בביטחון מבחוץ ותהיה חשופה לכל "גנבי ורוכלי האמונות" שהעולם מציע. יש נחמה עמוקה באופציה הזו, למרות השעבוד הנוראי שמתלווה אליה. זו נחמה מתוקה שבה ניתן להשליך את האחריות על ישות אחרת, שמנהלת/דואגת/מתגמלת ומענישה אותנו לפי האמונה שנבחרה.
 
זו גם הסיבה בעצם לקושי הרב של א.נשים ל"חזור בשאלה" מכל דת ואמונה שבה הם נמצאים, כי בעצם תהליך כזה הוא כל כך רגרסיבי והוא מחזיר את הישות אחורה אל ה"צוקים הראשוניים" שמהם קפצה, ומאלץ להתמודד מחדש עם הבחירה שציינתי קודם. זה כמו למשוך למישהו/י את האדמה כולה מתחת לרגליים ולהשאיר אותם תלויים ומנותקים באוויר ללא קרקע האמונה שבה בחרו, ממש לידה מחדש.
על התחושה הזו של אין קרקע בליווי הפחדות לעונשים, מתיישבים כל "גנבי ורוכלי האמונות" ושמה הם יאחזו בציפורנים שלופות בכל גרון של נשמה רכה, מבולבלת או חסרת מודעות לתועלתם האישית בלבד. כל קשר בינם לבין המהות הגדולה מקרי לחלוטין, וכל חפצם הוא להשאיר אותנו בעלטת ה"אמונה המדומה".
 
האמת בעיני, אם תחשבו על זה לרגע, שאם לא היו מצבים הישרדותיים בחיינו שהיו מאלצים אותנו לבצע קפיצות אמונה, כנראה שהעולם היה נראה אחרת לגמרי.
אולם אין באשליות עסקינן והחיים הם מצב הישרדותי מהשנייה הראשונה שאנו מגיעים ונדרשים לקחת את הנשימה הראשונה. דרך מסע הגדילה הפיסי הפנימי, אנו מתחילים להבין קודם כל את ההקשרים בין המוח לשאר חלקי גופנו ואנו עסוקים בלנסות לתפעל את הגוף, כדי שנוכל להיות עצמאיים ולא להישאר במצב התלותי מול ההורים והסביבה.
לאחר מכן מתחיל מסע הגדילה החיצוני מעבר למשפחה הגרעינית והגוף שלנו. המסע מול החיים עצמם וכל המורכבות שבאה עם זה, מערכות האמונה וההתנהגויות השונות שמקיפות אותנו. ככל שהמסע הזה יהיה קיצוני יותר והישרדותי יותר, כך גם הצורך שלנו באמונה שתעשה סדר בדברים יהיה חזק יותר.
כאשר נמצא את מערכת האמונות שתעשה לנו סדר, יציבות ובטחון, "החיים" יסתדרו ויהיו נוחים לעיכול, נוכל להסביר לעצמנו את החיים בפשטות ול"הטיל" אחריות לבלגן על ישות אחרת ובכך לחיות עם זה בנוח.
אולם מתחת לשקט המדומה, תמיד ישרור הפחד ההישרדותי. הפחד הזה מנהל את רובנו והוא תמיד נמצא מתחת לכל שכבות ההגנה והאמונות שלנו.
ככל שאנחנו יותר פוחדים מהפחד ההישרדותי, כך אנחנו נאחז יותר במערכת האמונות שפיתחנו.
ככל שנפחד יותר מתחת לכל השכבות, כך נהיה חשופים יותר לסחיטה רגשית ומניפולציות של א.נשים, דתות ואמונות שונות.
א.נשים פנאטיים, שמוכנים להרוג רגשית ופיסית את האחר בשם הגנה על האמונה שלהם, הם אינם אנשים חזקים, למרות האלימות הרגשית, כוח הזרוע והנחישות הרצחנית שלהם. פגשתי לא מעט כאלו ולאחר שיחה וכניסה מעבר למגננה הכוחנית שלהם, מתגלה ישות שבעצם מפחדת מאוד בעולם הזה. ישות שיצרה לעצמה מסיכה כמו שלנו שבה הם מאמינים.
אלו בעצם א.נשים, שהאמונה הפנימית שלהם כה רעועה, שהם נמצאים בהישרדות פנימית ונלחמים להחזיק את האמונה מול עצמם וברגע שמישהו לוחץ על כפתור האמונה שלהם, הם יפנו אליו את כל הפחד שלהם, לרוב בצורות שכנוע שונות שיתפתחו לזעם, תוכחה, אלימות רגשית ואלימות פיסית.
 
האם יש לי תשובה בשבילכם/ן? האם אני בא להציע או למכור לכם/ן מהי האמונה הנכונה עבורכם/ן?
ובכן.. לא ולא, האמת שאיני אדם מאמין בשום דבר, מהטעם הפשוט שאמונה מבוססת הגיון כלשהוא אינה כוס התה שלי.
אני מאמין בלהיות ברגע הקפיצה המפחיד ככל הניתן ולבחור שוב ושוב להאמין בעצמי ולא בסיבות לאמונה שיתנו לי ה"מחשב המרכזי" או א.נשים באמצע הדרך.
אני מעדיף להיות בעיניים ותודעה פקוחות לרווחה, ולראות שהדבר הכי בטוח בעולם הזה הוא, ששום דבר בעצם לא בטוח  ויכול להשתנות דראסטית בכל רגע ורגע נתון, אם נאפשר לעצמנו לנוח בידיעה הפרדוקסלית הזו, נגלה שקט מאוד מיוחד שממנו ניתן לצמוח לעולמות חדשים נטולי תלות ופחד.
למעשה, רק ברגע הזה שנחים בתוך הידיעה הזו ומאפשרים לעצמנו להירגע לתוך עין הסערה והכאוס, רק אז נחווה את הרגע המדיטטיבי הכה מיוחל שרבות מדובר בו בעולמות הרוח והחומר השונים. אנחנו נהיה בהתבוננות וקבלה של מה שיש באותו רגע, מבלי להיאחז בעבר או העתיד שה"מחשב המרכזי " מנסה לייצר לנו בכל מחיר כל רגע ורגע.
אבל רגע, האם הצעתי לכם/ן הארה כרגע?
ממש לא, ככל הנראה לא תגיעו לשם וגם אני לא, ובעיני אין מוארים כלל בפלנטה הנחמדה שלנו.
מה שאני מציע לכם זו דרך תהליכית נוספת, שתאפשר לכם לפגוש ולשהות ברגע המיוחד הזה שבו נוצרה מערכת האמונות שלכם, להציץ ולגעת בשקט לרגעים ואז לחזור ולתרגל אותם במציאות של חייכם, ואז לשוב כל פעם ולגעת לרגע ולהיזכר ולקבל סוג של מצפן פנימי שיתמוך במסע חייכם.