צעקתי, בכיתי, השפרצתי: יומן מסע מ'פסטיבל הסקס' בכנרת

אני רוקדת בעירום מלא על חוף הכנרת, לאור יום, מתחת לשמש, מעליי סככה גדולה. מולי אנשים רוקדים בתצורות שונות של עירום. השמש מתלהטת ואנחנו נשפכים למים, ממשיכים לרקוד בתוכם. לידי בחור שאיתו עשיתי סדנת טנטרה בסגנון אושו ומאז הוא נמצא שם בשבילי יום ולילה. אני מזהה בקרב הרוקדים גברים ונשים שרקדתי בעירום, התמזמזתי או גמרתי איתם או לידם בימים האחרונים בסדנאות שונות. מיוזעת וקצרת נשימה אני מצטרפת לרוקדים במים. זוג שאיתו התלטפתי אתמול שוכב על מזרן מתנפח לצד זוג נוסף. בהיתוליות אני קופצת עליהם ונמרחת, מרפרפת בידיי על הגוף שלהם. הם מחייכים, שמחים לראות אותי ומבקשים שאעזור להם לנווט את מזרן הים לעבר שאר הרוקדים.

 

מה לעזאזל קרה לי? איך הצלחתי להשיל מחסומים וציניות ולהיות בכזו חופשיות עם הגוף שלי, לפלרטט ולגפף אנשים בביטחון מלא שאף אחד לא יעבור את הגבול ושנדע איך להגדיר את הגבולות מחדש כך שכולנו נישאר באזור הנוחות שלנו? כיצד קרה שלצד מאות זרים אני חווה את דרגת הנוחות והחופש הגדולה והקיצונית ביותר שאני יכולה לזכור שחוויתי? זה ממש לא אני, אני חרדה לבטיחות שלי, לגבולות שלי, לאינטימיות שלי. איך נוצרה במשך ארבעה ימים סביבה שעזר לי להשתחרר? אולי בעצם נוצר משהו בתוכי ששחרר אותי? ואיך לעזאזל מצאתי את עצמי בהתכנסות למיניות מקודשת על הכנרת? הכל בגללה.

 

המחשבה על נסיעה לפסטיבל מיניות ורוחניות לעולם לא הייתה עולה במוחי. לא שיש לי משהו נגד מיניות, יש לי שני פרטנרים זוגיים: אני נשואה לאישה ויש לי בן זוג. יש לי המון מיניות, גם בבית וגם מחוץ לו, אפילו יש עודפים לתת למי שצריך. אין לי גם שום דבר נגד רוחניות, אני מתרגלת יוגה ומדיטציה כבר עשור, אבל מה שממש קשה לי איתו זה ניו אייג', מיסטיציזם, גורואים על דעת עצמם וגישה היפית אוהבת כל אדם. אני די מתעבת את התעשייה של מחבקי העצים, פותחי הקלפים והצ'אקרות, משתטחי השטיחים ושוזרי הפרחים. למרות הסלידה, כשחברה שלי, מטפלת בהכשרתה וחתיכת מיניות מהלכת בהווייתה, הציעה לי להצטרף אליה לפסטיבל Cosmic Lovers, לא שללתי את הצעתה על הסף. הרפתקאות, כמשתמע מסגנון החיים שלי, עושות לי את זה, ולהיחשף לתת תרבות שלמה ולעולם שאין לי בו לא יד, לא רגל ולא שד, זו הרפתקה.

"מיניות ורוחניות, אה? על הכנרת?" הגבתי מיד להצעה של החברה, "בקיצור, את מציעה לי לבוא איתך לפסטיבל אורגיות וצריכה אותי כדי שיהיה לך כיסוי מול בעלך?", שאלתי בחיוך. "לא, לא", היא ענתה, "זה מסע צמיחה רוחנית אינטנסיבי, עשיתי אותו עם בעלי בחורף והיה מדהים. זה קמפינג כיפי עם אוכל מעולה לארבעה לילות". כאן קו המחשבה הרציונלי שלי נכנס לפעולה. ארבעה ימים על הכנרת, רק אני וספר טוב, וחבורה של היפים באזור שמבטיחה שאף גבר לא יטריד אותי על החוף. מושלם. "יאללה", אמרתי, "יש לך אוהל בשבילנו?", "כן", היא ענתה, "אבל את לא מעדיפה אוהל לעצמך?".

 

מיניות מקודשת בג'ינס

 

בשלב ההוא נותר רק להסביר לבני הזוג שלי לאן בדיוק אני בורחת בסוף השבוע. "אני נוסעת לפסטיבל מיניות ורוחניות, סדנאות טנטרה וכאלה", אמרתי לבן זוגי שהוא גבר מהסוג שטיפול פסיכולוגי נראה לו כמו התרמית הכי גדולה של העידן המודרני. פסטיבל כזה נשמע כמו הסיוט הכי גדול שלו. הסברתי לו שזה פסטיבל שיש בו סדנאות, חלקן תמימות, כמו סדנאות של נשימות ומדיטציות שונות. הסברתי גם שטנטרה זה לאו דווקא סקס אלא התחברות עמוקה יותר למיניות ולאנרגיות המיניות שקיימות בנו ושגם בסדנאות שבהן עובדים בזוגות הרבה פעמים לא נוגעים זה בזה, ואז שאלתי עם מה הוא ירגיש נוח. "אני קצת גבר קלאסי", הוא אמר בחצי התנצלות, "אין לי בעיה בכלל שתהיי עם נשים, אבל אני מרגיש מוזר עם המחשבה שגבר אחר ייגע בך כשאני לא שם". "ומה לגבי לנשום נשימות טנטריות עם גבר אחר?", שאלתי. הוא הסתכל עליי במבט מוזר כאילו דיברתי ג'יבריש. בשבילו זה מאוד פשוט. או שאת מזדיינת עם מישהו או שאת לא. נשימות טנטרה במרחק של חצי מטר מגבר אחר, אני לא יכולה לצפות שהוא יתייחס לזה ברצינות או שתהיה לו על זה איזושהי עמדה חוץ מגיחוך. "תנשמי כמה שבא לך", סיכם.

 

עם אשתי הכל היה הרבה יותר פשוט, אפילו לא הייתי צריכה לשאול אותה על הגבלות שהיא רוצה להציב לי. היא קצת היפית בעצמה, קוראת בקלפים וכוכבים (אמרתי שאני מתעבת כאלה אבל אם הייתם פוגשים אותה הייתם מבינים למה כמעט הכל נסלח לה). היא נתנה לי את ברכת הדרך: "תעשי מה שבא לך ושרק יהיה לך טוב, זה נשמע כמו חוויה חיובית בשבילך".

וכך, אני – לא אלרגית לנשימות כמו בן זוגי ולא היפית כמו אשתי – יצאתי לדרך עם חברת ילדות שלי לפסטיבל מיניות מקודשת, חמושה בג'ינס וחולצה של להקת מטאל, שלא יתבלבלו ויחשבו במקרה שאני אחת מלובשי השרוואלים ועונדי האבנים. כשהגענו ומצאנו מקום לאוהלים שלנו, לקחתי נשימה עמוקה. מלא ציצים, ציצים בכל מקום. בחורות יפות חצי עירומות או עירומות. הקמנו את האוהלים לצד 300 המשתתפים האחרים, שכמונו עברו סינון ראשוני וריאיון שמוודא שהכוונות טהורות ושיש הבנה וכבוד לחוקים האתיים וקוד ההתנהגות של המקום. החלק האחרון יתגלה כחשוב ביותר וכמאפשר הכי גדול: הידיעה שאני כאן עם מאות אנשים שמבינים גבולות, שבאים לכאן כדי לעבור חוויה ולא ליצור חוויה לא נעימה עבור אחרות ואחרים.

 

הקמנו את האוהלים ונכנסו לכנרת. שאר הרוחצים היו בעירום מלא והרגשתי חריגה בביקיני שלי. כולנו מדמיינים את עצמנו מתישהו עירומים מול חדר מלא אנשים, תחושת הבושה מעירום היא חריפה ומוכרת לכולנו בדרגות שונות, אבל התחושה ההפוכה הייתה לי חוויה חדשה. כמה מטומטם זה הרגיש פתאום, ללבוש את שתי רצועות הלייקרה המעיקות האלה, כשמסביב כולם רוחצים ורוחצות בעירום כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. בעצם, כשחושבים על זה, זה באמת הדבר הכי טבעי בעולם. חבר נוסף שבא איתנו ואני שחינו רחוק, עד שאיבדתי את הנשימה, עד שהגוף נזכר מחדש בשרירים שמותחים אותו קדימה, שחותרים תחת המים, שהופכים אותנו זמנית לאמפיביים.

 

יצאתי עם מבט חדש, עדיין בבגד ים אבל עם קצת יותר רכות ופחות שיפוט כלפי הסביבה שלי. התרחצתי במלתחות הצמודות לקיוסק שעיני בעליו יצאו מחוריהן עם כל בחורה מעורטלת שחלפה על פניו, לבשתי כתונת לבנה ויצאתי לטקס הראשון. בלי להגיע לפסטיבל בערב הראשון, לא ניתן להשתתף בו בכלל.

 

בשבועות שחלפו מאז שחזרתי מהפסטיבל אני תוהה שוב ושוב מה יצר את המציאות האלטרנטיבית הזו שבה נשים מסתובבות בעירום ואף אחד לא מציק להן, שבה את יכולה להתחיל אינטראקציה מינית ולדעת שאף אחד לא יחצה את הגבולות שלך, שישאלו אותך, שיכבדו אותך. זה סוג של נס עבור אישה לצאת למסע חיפוש מיני בלי להרגיש פחד, בושה ואשמה. התשובה למה יצר את החופש טמונה בעיקר בטקס הפתיחה ובהצבת הגבולות שנעשתה מיד בהתחלה.

 

כשנכנסים למועדון הבלוק בתל אביב הקהל צריך להקשיב להוראות הקוד ההתנהגותי של המקום: אפס סובלנות להטרדות מיניות, כבוד למרחב האישי, למי לפנות במקרה שקוד זה הופר ועוד כמה כללים אחרים. המבקרים צריכים להסכים לכבד את ההוראות כדי להיכנס. גם אם הנורמות החברתיות מתירות לגברים להטריד נשים, נורמות שאנו מצליחות לשנות רק בתקופה האחרונה, עצם ההצבה של הגבול הזה לפני הכניסה למקום יוצרת הבדל בין הפנים לחוץ. אני יכולה להעיד שמאז הפרוצדורה החדשה לא הטרידו אותי בבלוק, בניגוד לשנים קודמות.

 

באופן דומה, בטקס הכניסה לפסטיבל הגבולות הוגדרו מראש, לא רק כהוראה שניתנה לנו אלא כפרקטיקה שהתאמנו עליה. ביצענו תרגילים: סיפרנו זה לזה למה אנחנו פה, למה אנחנו מקווים וממה אנחנו מפחדים. הצענו זה לזה הצעות ונענינו בשלילה או סירבנו להצעות, התאמנו על לומר לא, על להציב גבולות, הצפנו את הפחדים שלנו ונחשפנו לאלה של האחרים. למדנו כיצד לכוונן בקשות לצרכים שלנו, למשל לומר לא לעיסוי בכתפיים אבל לבקש שישחקו לנו בשיער במקום. זה נשמע ילדותי, מכני, אפילו שטחי, אבל כשחבורה של מאות אנשים עושה זאת יחד ברצינות תהומית ועם רוח משחקית, יש לזה כוח עצום. כוח שמכונן את הדינמיקה בין מאות אנשים, חלקם הגדול זרים, למשך ארבעה ימים. אני לא יכולה לקחת אחריות ולומר שכולן הרגישו בטוחות כמוני ושלכולם זו הייתה חוויה חיובית, אבל אני יכולה להעיד על עצמי ועל ההתרשמות שלי ושל חבריי.

 

אפשר לעשות רעש

 

כבר בערב הראשון באחד מאוהלי הסדנאות הגדולים שנקראו בשמות כמו "שיווה" ו "אהבה" למדתי להכיר יותר לעומק כמה מהמשתתפים האחרים והתחלנו לצאת קצת מאזור הנוחות שלנו בעדינות: לדבר עם בחורה שלא היה לנו אומץ לגשת אליה קודם לכן או לספר לבן הזוג שלנו שאנחנו נמשכות לאדם אחר בסביבה. אחרי צעדים ראשונים של התנסות והעזה, למחרת כבר קפצנו מדרגה. בסדנה אחת שהתרכזה בעבודה על הצ'אקרה התחתונה, המעוגנת בבסיס המפשעה ונחשבת ליצרית ולחייתית מכולן, התבקשנו לרדת על ארבע ולדמיין שאנחנו חיות. עצמנו את עינינו ויצאנו לג'ונגל, הכל היה מותר, ההוראה הייתה לפעול מתוך אינסטינקט, להיזהר אבל גם לשחק, אם את רוצה לנשוך או לשרוט מישהו שלא בא לך טוב, קדימה.

 

אני אישית הרגשתי צורך לטפס על אנשים, להעיף אותם מדרכי, לבסס את הדומיננטיות שלי ואז להיעלם כשהאינטראקציות נהיו מורכבות מדי עבורי. נהניתי להתלטף עם אישה אחרת ואז להיעלם כשכמה חיות זכריות החלו להתעניין בנו יותר מדי. השחרור היה גדול. כל כך כיף להעיף מדרכך מי שלא בא לך טוב, ולרחרח או להתקרב למי שנראה לך מעניין, כל כך משחרר לרגע להיות כלבים בפארק. סיימנו את הניסוי, חלקנו את מה שעבר עלינו עם כמה אנשים לידנו והמשכנו לתרגיל הבא.

 

ההוראה הבאה הייתה לעלות צ'אקרה אחת למעלה ולהתחבר למיניות הרגשית שלנו, להביט לתוך עיניו של אדם זר, להעביר את הידיים שלנו סמוך לגופו כך שירגיש את האנרגיה שלנו, כך פגשתי את בן הזוג הזמני שלי. היה לנו חיבור חזק אבל מיד דאגתי להבהיר לו שאני תפוסה ושאפשר להתחבק ולנשום, אבל לא יותר מזה. הוא קיבל את הגבולות שלי. עד סוף הפסטיבל בילינו יחד בין הסדנאות, הוא דאג לי, דיבר איתי, היה בעצם סוג של תחליף בן זוג. אפילו הלכתי לאחת הסדנאות שהוגדרה נועזת ומיועדת לבני זוג. שם התבקשנו למשל להניח את היד של הפטרנר על אזור בגוף שלנו ולשדר לו איזה מגע בדיוק אנחנו צריכים. אני הייתי עדינה ונשארתי באזורי הצוואר, זוגות אחרים היו נועזים יותר, אבל גם מגע בצוואר מאדם שאתה מתחבר אליו יכול להיות משמעותי מאין כמוהו. הסדנאות הלכו והתלהטו ואני הלכתי והסתקרנתי.

 

מי מתעוררת באוהל על הכנרת וחושבת לעצמה שעכשיו היא רוצה ללכת לאונן באוהל עם עשרות נשים זרות? בטח לא אני, אבל ההזמנה לסדנת שפיכה נשית הדהדה בראשי יומיים. נכנסתי לאוהל בביטחון שהסתיר חשש גדול. עשרות נשים באוהל חיכו למוצא פיה של המדריכה שבעצם קיבלה על עצמה את ההדרכה מתוקף כך שהיא עצמה מגיעה לאורגזמה הכוללת שפיכה מגיל צעיר. היא הסבירה שהשפיכה הנשית כוללת נוזל שקוף וכמעט חסר ריח מהווגינה. במשך שנים ניסיתי לשפוך אבל לא הצלחתי. המחקרים בנושא מעטים וכל אישה מגיבה אחרת. בשנה האחרונה הצלחתי לראשונה בעזרת צעצוע המין סטיספייר פרו, אבל אף פעם לא לבדי.

 

כשהגעתי לסדנה הייתי כל כך טעונה באנרגיה מינית שהצלחתי להגיע להשפרצה המיוחלת כבר בשלב ההדרכה התיאורטית הראשונית. היה לי קצת לא נעים להתחיל לגנוח בחמש הדקות הראשונות של הסדנה אז נשארתי בשקט. אחר כך הרמתי יד ושאלתי אם אפשר לעשות רעש. "אני שמה מוזיקה בווליום גבוה ולכו על זה", ענתה המדריכה. פאק איט, אמרתי לעצמי, אני אראה להן איך זה נעשה, ויצאתי לדרך. אני לא יודעת אם יצא לכן לראות פעם 50 נשים מענגות את עצמן באוהל אחד אבל זו אחת החוויות הכי מעצימות, מרגשות, אינטימיות ואוהבות שהיו לי אי פעם.

 

אחרי יומיים של מתח מיני לא הפסקתי להגיע לאורגזמות, וגם לא רציתי להפסיק. מדי פעם קלטתי בזווית העין נשים מסתכלות עליי בחיוך, בעידוד. המשכתי בלי בושה ובלי פחד. גמרתי, צעקתי, בכיתי, השפרצתי, עברתי עם עצמי את כל מה שאני בדרך כלל יכולה לעבור רק עם פרטנר – עונג גמור, כאב, חוויה רגשית, אינטימיות, שחרור, פורקן. מתישהו המדריכה עברה מעליי עם נוצה וקטורת, אבל הייתי יותר מדי עמוק בתוך זה מכדי לגחך. אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל בסוף יצאנו כולנו לכנרת והשתובבנו שם כמו ילדות.

 

בסדנה אחרת באותו הערב כבר הרשיתי לעצמי לרקוד בעירום מלא באוהל, משהו שמעולם לא העזתי לעשות. בערב האחרון, הנועז מכולם, הלכתי לסדנה בשם 1+1+1+1, שמלמדת קצת על דינמיקות ביחסי מין מרובי משתתפים. דילגתי שם בין זוגות ושלישיות, וקיבלנו הוראות לתרגילים משעשעים ומחרמנים. כדי לוודא שכולנו מרגישים בנוח עם כל תרגיל שקיבלנו, הסברנו לפרטנרים שלנו עם מה נרגיש בנוח ועם מה לא. בשלב מסוים התיישבתי בין שני גברים. אחד ליטף אותי לפי המגבלות שהצבתי לו מראש (בלי איברי מין), השני הסתכל לי בעיניים בזמן שלוטפתי וניסה להרגיש איתי את העונג. המלטף הביט בעיניו של המתבונן כדי להבין מה האפקט שיש לו עליי. את הסדנה סיימתי בהתמזמזות עם שלוש נשים וגבר אחד והתאהבות קלה באחת מהן. "אחרי כל זה, איך תחזרו אי פעם לסקס בין שני אנשים?", שאל המדריך. אני עדיין לא יודעת איך.

 

בסוף יש נס קטן

 

אז איפה האורגיות בעצם? הלכתי לפסטיבל מיניות ובינתיים סיפרתי רק על אורגזמות ומזמוזים. לא לדאוג, היה מין, מלא מין, היו שמועות על אוהלים גועשים ורועשים אחרי סדנאות. לאחד מהם אפילו הצצתי בעצמי, ייתכן שאפילו התיישבתי בפינה של אחד מהם וניסיתי להתאמן על השפרצה וולנטרית. היופי של הפסטיבל הזה הוא שכל אחד ואחת יכולים למצוא בו את אזור הנוחות שלהם. לבתולת פסטיבלים כמוני היה מספיק לרקוד בעירום, לענג את עצמי ולהתמזמז. לזוגות ותיקים שמתרגלים טנטרה כבר שנים היה כיף לפגוש חברים ותיקים ולחלוק לילות של עונג ואהבה. לחבר שבא איתי שבדיוק יצא מקשר ארוך היה כיף לפתח עניינים עם שתי בחורות נחמדות, והחברה הנשואה שהביאה אותי לשם, שקיבלה רשות להיות עם אחרים רק בסדנאות, מילאה את המצברים המיניים שמאפשרים לה להמשיך לנהל זוגיות סקסית עם בעלה במקביל לאימהות ולחיים העסוקים שלה.

 

חלק מהאנשים שקראו את הטקסט הזה יחושו סלידה עמוקה. בטקס הפתיחה אחד המארגנים אמר שאם אנחנו רואים מישהו או משהו וסולדים ממנו, בדרך כלל מאחורי הסלידה יש קנאה ומאחורי הקנאה מסתתר הפחד. חשבתי על היום הראשון, כשסלדתי מכל הבחורות העירומות והבנתי שהוא צודק. קינאתי בחופש שלהן עד שלקחתי אותו לעצמי.

 

חזרתי הביתה עם הלקח הזה והרבה אחרים, ועדיין יש לי ביקורת על תעשיית הניו אייג', אבל ההבנה הכי חשובה שלקחתי איתי היא שכדי שיהיה חופש מיני חייבים לוודא שיש מקום שבו אפשר לומר לא וכולם יכבדו את זה. בעולם שבו אישה יודעת שהיא יכולה להציב גבולות בכל רגע, בעולם שבו אישה יודעת שהיא יכולה ללכת כמה רחוק שהיא רוצה ועדיין לעשות אחורה פנה, אפשר להגדיר מחדש את אזור הנוחות שלנו ולתת למיניות שלנו לפרוח במלוא העוצמה שלה. במקום שבו זה קורה יכול להתרחש נס קטן ואנחנו יכולים להרגיש לרגע חופשיים לגמרי עם הגוף שלנו, עם הרצונות שלנו ועם מי שאנחנו.